פעם, ישבתי שעות וציירתי עצמות.
זה היה בתקופת הלימודים שלי לקרניוסקרל ביודינאמי, עשרות ציורים של אנטומיה.
שעות של התבוננות בעצמות, במבנים, בחיבורים העדינים ביניהם.
ציירתי כי זו הייתה (חלק מ) הדרך להבין. להאט להסתכל באמת.
כשמציירים עצם פתאום שמים לב לכיוון שלה, למרקם, איך היא פוגשת עצם אחרת.
איך המבנה כולו מחזיק יחד.
משהו בגוף מתחיל להיות חי יותר, פחות מושגים והסברים ויותר משהו שאפשר ממש להרגיש ולחוש.
אחת העצמות הכי מסקרנות ומעניינות הייתה הספינואיד- עצם שנמצאת במרכז הגולגולת ומקיימת יחסים עם הרבה עצמות אחרות.
׳עצם הפרפר׳ קוראים לה. בגלל הצורה שלה.
אני זוכרת את עצמי יושבת מולה,
מנסה להבין איך מבנה אחד קטן מחזיק כל כך הרבה קשרים. עצם מופלאה.
היום, כשאני מטפלת,
כל הידע הזה נמצא בידיים שלי.
במגע, בהקשבה, במפגש עם הגוף והאדם שמולי.
הציורים האלה היו שיעור עמוק בהקשבה.
לצורה, לתנועה, לחכמה של הגוף.
הם מזכירים לי את תחילת הדרך.
את סקרנות הלמידה, את התשוקה, את ההתפעמות מהגוף ומהחכמה שלו
ומבינה כמה אהבה כבר הייתה שם מההתחלה.
ועכשיו אני באושר הזה, פוגשת ומלווה אנשים בסקרנות בכבוד ובהודיה גדולה.
תלמידה של הגוף לעולמים.
מוזמנים בשמחה למפגש של הקשבה,
מרחב שבו הגוף מקבל מקום להישמע.
פשוט תכתבו לי 🙂
